מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עתיר ואח'

פסק דין

התביעה

1.זוהי תביעה בגין נזקי רכוש כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 26/8/07, בשעת בוקר מוקדמת, בקרית ביאליק בין רכב המבוטח על ידי התובעת, אשר היה נהוג על ידי הגב' יהודית ביטון לבין רכבו של הנתבע 1, המבוטח על ידי הנתבעת 2.

2.לטענת התובעת, בעת שגב' ביטון חצתה את הצומת באור ירוק, הגיע הנתבע 1 וחצה אותה כאשר הרמזור מכיוונו היה אדום. כתוצאה מכך, אירעה התנגשות עזה בין שני כלי הרכב.

הנתבעים, מנגד, טוענים כי היתה זו הגב' ביטון אשר עברה באור אדום, כאשר דווקא הנתבע 1 חצה את הצומת כאשר הרמזור מכיוונו היה ירוק.

טענות הצדדים בדיון

3.בדיון העידו הגב' ביטון והנתבע 1 וכן העידה בתה של הגב' ביטון, אשר נסעה עימה ברכב.

הגב' ביטון מסרה כי הכביש היה ריק באותה שעה וכי נסעה במתינות ולא מיהרה. לדבריה, הביטה ברמזור המורה בכיוון נסיעתה ולא לעבר רמזור אחר המוצב לנוסעים בהמשך הכביש ממנו הגיעה. לדבריה, לא הבחינה ברכב הנתבע 1 קודם שפגע בה, שכן הוא הגיע במהירות. הגב' ביטון מסרה כי הגם שלא ראתה את הנתבע מגיע לכיוונה, שמעה את בתה צועקת ומכאן היא יודעת שהוא נסע מהר. הגב' ביטון טענה כי יצאו מהבית לכיוון הרכבת, זמן רב לפני מועד יציאת הרכבת, על מנת להבטיח שהבת לא תחמיץ אותה ועל כן כלל לא מיהרה. כאשר נשאלה מדוע אמרה לנתבע 1 לאחר התאונה כי היא מיהרה לרכבת, טענה שלא אמרה זאת, אך בהמשך, הוסיפה "יתכן ואמרתי" (פרוטוקול, עמ' 3, ש' 22). גב' ביטון מסרה כי לאחר התאונה, בשיחה עם הנתבע 1, אמר לה הלה כי הוא ממהר לנסיעה לחו"ל. עוד סיפרה הגב' ביטון כי מאחר שהיא מתגוררת בסביבה, הצומת מוכר לה היטב.

בתה של הגב' ביטון, רעות ביטון, מסרה גרסא זהה לזו של אמה. לדבריה, הבחינה ברכב הנתבע 1 "ממש בפגיעה" (שם, עמ' 5, ש' 15). לאחר התאונה, אינה זוכרת אלו דברים בדיוק הוחלפו בין הצדדים, מאחר שהיתה בהלם, לדבריה, אולם היא זכרה שהנתבע 1 הציע לה מים, שהנתבע 1 אומר כי הוא ממהר לחו"ל ושאמה אמרה לו כי בתה נמצאת בסמוך לפני סיום קורס קצינות.

4.לטענת הנתבע 1, דווקא הגב' ביטון היא שחצתה את הצומת באור אדום, בעוד שהוא חצה באור ירוק. הנתבע 1 מסר כי הוא נוסע בצומת זו שנים רבות, מדי יום. הנתבע 1 טען כי ראה את רכבה של הגב' ביטון "מגיע ופורץ" לכיוונו (שם, עמ' 6, ש' 20). לדבריו, לא נסע מהר מאחר שהכביש ממנו הגיע כלל אינו מאפשר זאת. באשר לטענת הגב' ביטון כי אמר לה שממהר לחו"ל, מסר הנתבע 1 "אני לא יודע מאיפה הסיפור של חו"ל. נסעתי לציפורית ושדה התעופה לא בכיוון הזה" (שם, עמ' 6, ש' 23). בהמשך אותם דברים נזכר כי ייתכן שעמד לנסוע לחו"ל. הנתבע 1 מסר כי התנועה במקום עמוסה והצומת מסובך, מה שיכול לגרום לתאונה, במקרה של חוסר תשומת לב רגעית. הנתבע 1 טען כי כאשר נכנס לצומת באור ירוק, ראה את רכב התובעת "בזוית העין בצד שמאל" וכאשר בלם, היה זה מאוחר מדי.

דיון

5.שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים אודות נסיבות התאונה. כמו כן, שמעתי גם את בתה של נהגת התובעת, אשר ישבה עימה ברכב בעת התאונה. עיינתי במסמכים שהוגשו לביהמ"ש ובכלל זה דו"ח השמאי, תיק המשטרה שנפתח בעקבות התאונה, מפת מקום התאונה, תמונות נזקי רכב התובעת ותוכנית הרמזורים במקום התאונה.

6.השאלה העובדתית המרכזית, שעל פיה יוכרע תיק זה, הינה מי מן הנהגים המעורבים בתאונה נסע באור רמזור אדום ומי נסע באור ירוק. לא הובאה כל ראיה לפגם שנפל בעבודת הרמזורים באותו יום ועל כן, אירוע התאונה מלמד על כך שמי מן המעורבים, נכנס אל הצומת בה אירעה התאונה, כאשר הוא עובר באור רמזור אדום. הגב' ביטון טוענת כי נסעה באור ירוק ואילו הנתבע, אשר חצה את הצומת ברמזור אדום, פגע ברכבה ואילו הנתבע טוען להפך. שני המעורבים טוענים כי הבחינו בנהג האחר ממש בעת התאונה. גב' ביטון טענה כי הבחינה בנתבע 1 רק ממש לאחר הפגיעה ואילו הנתבע 1 טען כי הבחין בגב' ביטון בסמוך לפני הפגיעה, ולא הצליח למנוע את התאונה. תוכנית הרמזורים של הצומת, אין בה כדי לקדם את העניין, שכן כל שעולה ממנה הוא כי האור הירוק בכיוון נסיעת גב' ביטון, מקדים את האור הירוק מכיוון נסיעתו של הנתבע. נכון הוא שאם אחד הנהגים ניסה לעבור בסיומו של האור הירוק בכיוונו, הרי שהדבר משתלב עם כך שגב' ביטון ניסתה לעשות זאת, כאשר הרמזור מכיוון נסיעת הנתבע הראה כבר ירוק. ואולם, כלל לא ברור שמדובר כאן ב"ניסיון גניבת צומת" מצד מי מן המעורבים ובהחלט ייתכן שאחד מהם עבר בצומת באור אדום ברור ולא בסיומו של אור ירוק. משכך, איני רואה לתת משקל כלשהו לתוכנית הרמזורים שהוצגה בפניי.

7.אכן, גרסת נהגת התובעת, גב' ביטון, נתמכת לחלוטין על ידי גרסת בתה והשתיים מסרו גרסא זהה אף בכל הנוגע למרחק ממנו ראו את הרמזור. ואולם, מאחר שהמדובר באם ובת, בעלות אנטרסים זהים, קיים קושי אמיתי לעשות שימוש בעדות הבת כתמיכה לעדות האם, ודאי שאין היא יכולה להוות אותה ראיה שתכריע בין עדות אימה לעדותו של הנתבע 1. נכון הוא שבגרסת הנתבע 1 נמצאו סתירות מועטות, כמו זו הנוגעת לטענת גב' ביטון כי אמר לה שהוא ממהר לחו"ל אשר הוכחשה על ידו, אך בהמשך הודה כי עתיד היה לנסוע באותם ימים לחו"ל (פרוטוקול, עמ' 8, ש' 1). ואולם, מנגד, טען הנתבע כי גב' ביטון אמרה לו שהיא ממהרת להביא את הבת לרכבת, טענה אשר הוכחשה על ידה, בתחילה, אך מיד לאחר מכן הודתה שייתכן ואמרה זאת (פרוטוקול, עמ' 3, ש' 22). לבד מן האמור, לא מצאתי כל ראיה שיש בה כדי לתמוך באיזו מן הגרסאות שהוצגו בפניי באשר לנסיבות קרות התאונה.

8.נטל ההוכחה במשפט האזרחי הינו על התובע, על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". לכן, על התובע הנטל להוכיח את עילת התביעה והוא הנושא בנטל השכנוע, לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו.

מידת ההוכחה הקבועה בתביעה אזרחית, היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, כאשר "השקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע. על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את בית המשפט בגרסתו, מעבר למאזן הסתברות (יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1506).

במקרה זה, אין מנוס מלהגיע למסקנה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו, שכן מצב דברים זה, בו שתי הגרסאות הינן בעלות משקל זהה, מבלי שנמצא תימוכין כלשהי לאחת משתיהן, יש לפרשו לרעת התובע, אשר לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו.

9.לאור האמור, אני דוחה את התביעה.

בנסיבות אלה, אין צו להוצאות.

התובעת תשלם לעדות את שכרן, בסך 200 ₪ לכל אחת.